הסכם שכירות משנה – חוזה שכירות משנה

הסכם שכירות "סטנדרטי" הוא הסכם שנכרת בין בעלים של נכס לבין שוכר.

הסכם שכירות משנה הוא הסכם שכירות בין השוכר של הנכס לבין צד שלישי אשר שוכר ממנו את הנכס או חלק ממנו. הצדדים לחוזה שכירות משנה הם השוכר הראשי ושוכר המשנה. בדרך כלל הבעלים של הנכס לא יהיה צד להסכם שכירות המשנה.

הסכם שכירות משנה יכול להתייחס לכל המושכר או רק לחלק ממנו (למשל, לחדר בתוך דירת מגורים או לחדר בתוך משרד). בנוסף, ההסכם יסדיר את היחסים בין השוכר הראשי לבין שוכר המשנה בנוגע לשימוש בשטחים משותפים (למשל, מטבח, שירותים וסלון בדירת מגורים, או חדר קבלה, חדר ישיבות וכד' במשרדים).

הסכם שכירות משנה כפוף לזכויות שקיבל השוכר הראשי בהסכם בינו לבין בעל המושכר. לכן, לדוגמה, תקופת שכירות המשנה יכולה להיות שווה או קצרה מתקופת השכירות הראשית, אך לא ארוכה ממנה.

בהתאם לחוק השכירות והשאילה, מקום שבו לא הוגבלה במפורש בהסכם השכירות הראשי הזכות של השוכר להשכיר את הנכס או חלקו בשכירות משנה, הוא רשאי לעשות זאת גם במקרה של התנגדות מצד המשכיר, אם התנגדות מבוססת על נימוקים בלתי סבירים. יצוין, כי במקרים שבהם הוגבלה בהסכם השכירות הראשי הזכות להשכיר את הנכס בשכירות משנה, אך המשכיר מתנגד לשכירות המשנה מנימוקים בלתי סבירים, יש ככלל לבית המשפט אפשרות להרשות את שכירות המשנה בניגוד לרצונו של המשכיר.

נימוקי התנגדות של בעלים לשכירות משנה שעשויים להיחשב סבירים הם, למשל, נימוקים שמבוססים על יכולת כלכלית/כספית של שוכר המשנה, כוונה של שוכר המשנה להשתמש במושכר למטרה או ייעוד שאינם רצויים למשכיר, ניסיון עבר שלילי עם שוכר המשנה, וכד'.

נימוקי התנגדות של בעלים לשכירות משנה שעשויים להיחשב כבלתי סבירים הם, למשל, נימוקים שמבוססים על מין, דת, צבע עור, מוצא עדתי וכד' של שוכר המשנה.

במקרים שבהם שכירות המשנה נעשתה שלא כדין, חשוף שוכר המשנה לתביעה מצד הבעלים של הנכס. בכלל זה, חשוף שוכר המשנה לתביעה לפינוי וסילוק יד ולכן לתביעה לקבלת פיצוי כספי ודמי שימוש.